הרלינדה קולבל (Koelbl) היא אחת הצלמות-אמניות הידועות ביותר בגרמניה. היא מפליאה לתאר אנשים וסביבות חברתיות, וגוף היצירה העצום שלה מורכב בעיקר מפרויקטים בקנה מידה גדול, המלווים לעתים קרובות בשיחות מעמיקות עם מושאי הצילום שלה.
קולבל היא אמנית פעילה מאז שנות השבעים, ושימשה מרצה אורחת בהמבורג, וינה, ניו יורק וסידני. היא זכתה בפרסים רבים, ובהם אות מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה ופרס ד"ר אריך סלומון. עבודותיה נמצאות באוספי אמנות חשובים רבים והוצגו במוזיאונים ובגלריות ברחבי העולם, ובהם מרכז פרס נובל לשלום באוסלו (2015), מרטין-גרופיוס-באו בברלין (2009), קונסטל רוטרדם ומוזיאון שנגחאי לאמנות (2008), האוס דר קונסט במינכן ומוזיאון ספרטוס בשיקגו (1991).
לצד זאת פירסמה עשרים ספרי צילום, ובהם מטרות (2014), נקודת המבט שלי (2009), חדרי שינה (2002), עקבות של כוח (1999) ודיוקנאות יהודים (1989). נוסף על ספריה ועל התערוכות שהציגה, קולבל יוצרת גם סרטים תיעודיים ומיצבי וידיאו.
בביקורת שהתפרסמה ביומון הגרמני דר טגסשפיגל שיבח אותה העיתונאי הגרמני הרלד מרטנשטיין, אשר כתב כי "הרלינדה קולבל כותבת את קורותיו של עידן שלם, גוף עבודה אחר גוף עבודה, בדומה למחברי הרומנים הגדולים כמו זולא או בלזק – היא פשוט משתמשת במדיום שונה".
התערוכה פנים רבות לירושלים מציגה אנשים שהתגברו על מחסומים ודעות קדומות באמצעות קידום של הבנה הדדית, כפי שנעשה בפרויקטים לעידוד דו-קיום המתקיימים בתמיכת הקרן לירושלים. הדיאלוג שבו דוגלים מושאי הצילום מספק השראה לשני צדדיו ומעשיר אותם. הם נושאים ומבטאים בחיי היומיום שלהם תקווה לשלום – וכל אלה מתבטאים ומתגלמים בעבודות המוצגות בתערוכה.
המצולמים יודעים שהדרך עלולה להיות ארוכה, מייגעת ועתירת מכשולים, ובכל זאת משוכנעים שהיא הדרך הנכונה. נמצא ביניהם חברים בקבוצת תיאטרון מעורבת; סטודנטים ערבים ויהודים המוצאים מכנה משותף בספורט או במוזיקה; עקרות בית ערביות צעירות המבקשות להרחיב את אופקיהן ואת מנעד הביטוי האמנותי שלהן באמצעות צילום; את העובדים יחד בבתי חולים, בבתי ספר או במוזיאון; ואת ההורים הנחושים ללמד את ילדיהם לבטוח זה בזה מגיל צעיר, כפי שאפשר לראות בקבוצת הטיפוס היהודית-ערבית "גיא בן הינום" ובגן הילדים המשותף. כל אלה מניחים את התשתית להבנה הדדית ולכיבוד הרקע התרבותי, הדתי והאתני של האחר.
הדרך ארוכה, אך העיקר הוא שמתחילים לצעוד בה מוקדם: "כדי לצמוח דרך ההבדל ולהיות מסוגלים לקבל אותו ולחלוק כבוד הדדי, עלינו להתחיל עם הילדים".
לכבד זה את זה כבני אדם במקום לבחון איש את רעהו כאויבים – זה עתידנו. כך לפחות נוכל לקוות.
תודה מיוחדת למוסדות הגרמנים שתמכו בפנים רבות לירושלים. הפרויקט לא היה מתאפשר אלמלא תמיכתם הנדיבה של
משרד החוץ הגרמני | אגודת ישראל-גרמניה | ממשלת הסן | מרק בע"מ
טקסט: הרלינדה קולבל
ספטמבר-דצמבר 2016
