אוצרת: אירנה גורדון
מירי צ'ייס הופכת את אשד הדימויים המציף אותנו מכל עבר בעידן הנוכחי למעיין השראה ולמקור האופל של יצירתה. עבודותיה, הבנויות כגופי תאורה, מבוססות על חומרים עכשווים, ביניהם, LED ופרספקס המשמשים במחשבים ובמכשירי תקשורת, ועל וטכנולוגיות מתקדמות של סאונד ותמונה, חיתוכי לייזר וחיישני תנועה. את דימוייה היא מרכיבה מסמלים ומביטויים חזותיים מתחומי המדעים המדויקים, מהביולוגיה ומעולם התוכנה והחומרה הדיגיטליים לצד הדברות ישירה עם תרבות המנגה והאנימה, אמנויות הקומיקס והאנימציה היפניות, עם המיתולוגיה היוונית ועם מסורות פאגאניות הטבועות עמוק בהתנהלות האנושית, גם העכשווית ביותר.
צ'ייס מבקשת להתחקות אחר דחיסותם ועוצמתם של דימויים, אחר הניכוס, ההשתנות והשכפול הבלתי-פוסקים שלהם, ואחר יכולתם ליצור פנטזיה משוכללת עד אובדן כל מקור תרבותי, גיאוגרפי וחברתי. המתח שבין הממשי למדומה משנה פניו והופך למתח שבין מדומה למדומה ללא כל קשר או רצון לגעת בממשי ולדעת את העולם האמיתי. מודל קיצוני זה, המכתיב במידה רבה את חיינו במאה ה-21, מהווה קריאת תגר מתמשכת על גופו ונפשו של היחיד ושל הקהילה. הוא המוביל את צ'ייס ליצור פסלים, אובייקטים ומיצבים הפורשים את הפחדים, האידיאולוגיות וההיקסמויות של התקופה.
עבודותיה של צ'ייס פועלות כסימולקרות – כדימויים שמייצגים דימויים, בין אם אלה מייצגים פיתוחים טכנולוגיים, זיהומים ביולוגיים או סכנות אקולוגיות. הסימולקרום הוא דימוי שחסר את המקור והופך להיות מקור בעצמו, תחליף לעולם שאיננו קיים, ייצוג ללא מקור מיוצג. זהו מושג שפיתח ז'אן בודריאר לתיאור החוויה הפוסטמודרניסטית כחיים בתוך עולם של שכפולים וסימולציות שמקורם אבד. בודריאר הביא את סיפורו האלגורי של חורחה לואיס בורחס "על הדקדוקים במדע" המתאר את קיסר סין שביקש מהכרטוגרפיים בממלכתו שישרטטו מפה התואמת את מידת הקיסרות. המפה שיצרו לבסוף והייתה לשביעות הקיסר כיסתה והעלימה את כל שטח הקיסרות המציאותי. התושבים נקשרו למפה ואיבדו כל קשר עם הטריטוריה האמיתית. בודריאר אף ממשיך וטוען שבעידן הפוסטמודרני המפה קודמת קודמת לטריטוריה במציאות ואף איננה זקוקה לה.
בתערוכה "מעבר לממשי" מבקשת צ'ייס ליצור הצבה שהיא מפה מרומזת – מבוך עירוני, בו הכאוס האורבני מורכב מדמויות מוטרפות ומנוכרות, סייבורגיות (שילוב של אדם ורובוט) באופיין, המופיעות לצד דמויות רובוטיות מפקחות וממשטרות. מתחת לפני השטח מתגלה עולם אפל מבעד לפתחי צינורות ביוב שחורים שמתוכם בוקעים קולות והמציץ לתוכם מגלה מראות שמקורם בתת ההכרה הפוסטמודרני הקולקטיווי – סרטים ידועים, מוסיקה פופולרית, תוכניות טלוויזיה, איקונים שגורים, רסיסי מידע הזורמים אלינו וחולפים אותנו בלי הרף. מן הצד, כמעט מבלי משים, שולטת במתרחש עינו המאירה של הקולוסוס, אותו ספק-רובוט, ספק-טוטם, ספק-אל. ואילו מעל הכל מרחפות דמויותיהם של עטלפים שראשיהם מסיכות אב"כ וגופם מטריות שחורות. הם שקושרים בין חיי היום וחיי הלילה של העיר, בין הגלוי לנסתר, בין הידוע למסתורי, בין הקידמה והידע לאמונות התפלות ולחששות הקמאיים.
צ'ייס בודקת על העת את טיבו של הדימוי האמנותי, את הרלוונטיות של ואת מקורות ההווצרות שלו במציאות העכשווית: הדמויות האורבניות שלה הם רישום בצינורות אור שאופיו מקבל נוכחות פיסולית עם התאורה ואילו בלעדיה הוא נדמה כעקבות בלבד, כתעתוע; הקולוסוס הגדול, כמו גם גרסאותיו הקטנות, הג'קומטיות, הוא פסל בחלל שאופיו הוא כמעט דו-ממדי ושואף להשטחה; הצינורות הם חללים פנימיים, חבויים, הפועלים כקווי רישום כנגד קיר הגלריה הלבן. תנועתה של צ'ייס בין עולמות שונים – אמנות, עיצוב, טכנולוגיה, ומדע – מאפשרת לה להרכיב מחבר מטלטל ומסקרן שאינו מניח לצופה ומניע אותו לתהות על מציאות חייו וממשותם.
