התערוכה "מטרוז" היא תערוכה היוצרת חיבור וקישור בין שתי אמניות: דפנה שפירא חסון ותמר נסים. מטרוז שמשמעותו בעברית, שזירה, אריגה, הינו ז'אנר בפיוט ובשירה שהיה נפוץ בקרב יהודי צפון אפריקה, המציין שירה דו- לשונית של השפה העברית והערבית בו שורה אחת כתובה עברית והשנייה ערבית. הוא נוצר על מנת לקרב את הפיוט אל כל חלקי העם, שלא כולו שלט בשפה העברית. זהו סגנון המסמל יותר מכל את הדו-קיום, המפגש והקשר התרבותי היהודי-ערבי, המתובל בדיאלקטים מקומיים.
שתי האמניות, כל אחת בדרכה, בחרו לשזור אומנות לאמנות וליצור מחומרי יצירה מוכרים "פיוט" מורכב. תמר נסים יוצרת בנייר פורטרטים משפחתיים, בטכניקת האריגה של שְׁתִי וָעֵרֶב, הנחשבת לאחת מאומנויות הטקסטיל העתיקות ביותר. היא משתמשת בדימוי צילומי כנקודת מוצא לשזירה, כך שהדימוי המצולם הופך לצילום מטופל הנחתך לרצועות אנכיות ואופקיות ומורכב מחדש בטכניקת שתי וערב. הדימוי המפורק מזכיר מעין תרגיל ברישום ידני או תבנית גריד ציורי או חלוקה לפיקסלים במחשב. יש להתבונן במרחק מה מהיצירה על מנת שכל הריבועים יתאחדו לתמונה אחת מאוחדת. הדיוקנאות נבנים באיטיות וביסודיות בעבודת יד דקדקנית ומוקפדת.
נסים בוחרת דימויים מתוך אלבום המשפחה כמו: תמונת חתונה של סבתה, דיוקן אמה, דיוקנה כמחופשת בפורים לבוכרית ועוד. דיוקנאות אלו מספרים את סיפור המשפחה שעלתה מבוכרה בתחילת המאה העשרים. הם מבליטים ומטשטשים בו זמנית את הפער הבין-דורי במשפחה.
דפנה שפירא חסון גוזרת ומחברת נייר עיתון לזרי ניצחון או אבלות עשויים גזרי נייר הצבועים בזהב כשבמרכז הזר ישנה איקונה אובלית חסרת דימוי ההופכת לציור מופשט. היא משלבת בעבודותיה את המסורת הרומית עם המסורת הנוצרית. זרי הניצחון מעלי דפנה, היו סמל לניצחון המצביא, הטריומפאטור, על אויביו. בטקס הניצחון, כשהזר על ראשו, היה העבד שלידו לוחש לאוזנו "memento mori" (זכור את המוות), משפט שנועד להזכיר למפקד כי הוא רק בן-תמותה. במרכז הזר הגדוש והמלא ישנה איקונה אובלית מעץ. בנצרות, איקונה (מיוונית, "דמות") היא ייצוג אמנותי של סמל או של דבר מה קדוש או אלוהי, כגון: מריה וישו, קדושים שונים ועוד. האיקונה של שפירא חסון, "הופשטה" מהדיוקן, מהדמות, נשארו ממנה רק רמזים, בעיקר כתמי צבע, ועל הצופה להשלימה.
למרות ששפירא חסון בוחרת לעבוד בחומרים "נמוכים" עבודותיה משדרות עוצמה יוקרתית כתכשיט בעל ערך. עבודותיה משלבות פרקטיקה מסורתית של אומנויות נשים כמו: רקמה, תפירה או סריגה. אך מאחורי הטיפול האובייקטיבי, טכני לכאורה, יש בהן שילוב של גבוה ונמוך, גברי ונשי, והן דנות ביחס בין אובייקט אמנותי לחפץ עיצובי.
הן נסים והן שפירא חסון אורגות סיפורים מכאן ומשם ובוחנות את הדיוקן או העדרו במונחים של מזרח ומערב, של שילוב תרבויות ושפות. שתיהן בחרו לעבוד בחומרים "נמוכים" ובעבודותיהן יש שילוב של גבוה ונמוך, חומרי ורוחני והן נעות על הגבול שבין דו מימד ותלת מימד.
התערוכה הופכת לשירת מטרוז כך שכל עבודה הופכת לשורה פיוטית עמוסה רבדים ופרשנויות המציעה רב תרבותיות.
להרחבה ראה: אפרים חזן, ספרות יהודית בהקשרים רב-לשוניים, פעמים: רבעון לחקר קהילות ישראל במזרח, חוברת מס' 30, הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1987, עמ' 23–40
Pe'amim: Studies in Oriental Jewry, number30, 1987. Pp. 23-40
Published by: Yad Izhak Ben Zvi
