"הזמן לעולם לא הולך לאיבוד, הולכים לאיבוד החיים של מי שייאבד את הזמן" (Gonzalez-Pecotche , 1953)
טלי נבון מציגה, בתערוכה בגלריה דואק משכנות שאננים, עבודות חדשות. הציורים שחלקם על מצע זכוכית וחלקם על מצע בד או על נייר עיתון דק, מהווים יחידה אחת רעיונית וצבעונית. נבון רואה במצע הציורי "חומר פיסי הנמצא במציאות, אין לו צורך ב"התכוונות"-הוא מתקיים כ"שלעצמו". העבודות, שגווניהן הם האפור למינהו בשילוב חד של שחור או לבן, מייצגות מצבים שונים במרחב הציבורי והאישי. רוב הסצנות צוירו תוך כדי התבוננות באנשים, ילדים, בודדים וקבוצות במרחב הציבורי של כיכר הבימה, תל אביב.
בסצנות שנבון בוחרת הדמויות נמצאות בזמן "לא מכוון", בשעות הפנאי, בישיבה, משחק, רכיבה על אופניים, נגינה ועוד. בעבודות על נייר העיתון נראות דמויות מהגב-צופות, מתבוננות, הן לוכדות את הרגע והן כמו "אוחזות" את שאר העבודות. יש בהן המבט מן הצד, המבט הצופה.
העבודות מנסות להנכיח את הרגעים בהם אין מרדף אחרי מסלול החיים. נבון תוחמת את הזמן הזה תחת הקטגוריה: "אבולוציה שולית"-שהיא לדעתה, חיונית להתקיימות, אולם פחות ופחות נותנים עליה את הדעת. נבון טוענת "לא פעם אנו מוצאים עצמנו בשגרת יומיום תזזיתית, חסרת מעצורים ותובענית שאינה מאפשרת פסק זמן להסתכלות, לנשימה, לעצירה".
נבון מפנה את הזרקורים לנושא ה פְּנַאי/ זמן חופשי, פרק זמן בו האדם אינו מחויב לפעול בדרך מסוימת מכל סיבה שהיא, היא בוחנת את אותם רגעים נטולי הכוונה- אותם "צלילים לא מכוונים" המובאים פה לצפייה. "זמן פנוי הוא זמן חופשי מכל סוג של מחויבות חיצונית ; זהו זמן שבו האדם בוחן את מגוון האפשרויות כפרט התופס את עצמו כנפרד וייחודי ובוחר בעצמו במה למלא אותו, אם בכלל" (1).
התערוכה עושה שימוש במדיומים שונים ומדברת על זמן, מרחב ותנועה. " תפיסת הזמן כמוה כתפיסת החיים, וזו כוללת מישור שונה של חיפוש אחר משמעות. הפנאי יאפשר לאדם לגלות את ייחודיותו ויזמן לו דרכים מגוונות להגשמה עצמית". נבון מתעדת בציוריה את זמן תרבות הפנאי ורואה בו שווה ערך לאותה אבולוציה דרוויניסטית המאפשרת לנו לשרוד ולהסתגל. האבולוציה השולית לדבריה, מאפשרת התפתחות שכלית, נפשית, גופנית וחברתית, רווחה פיזית ונפשית וספק מרכזי של משמעות וערך עצמי.
הפעולה הציורית של נבון, דחופה ומרוסנת כאחד. עבודתה מרבה לעסוק בניגוד זה, ופועלת בין היצר המניע והדוחף לבין הכוח המרסן והממתן. הנחות מכחול סדורות וקצביות, מייצרות שכבה ובה בעת מכסות שכבה קודמת. אף שכבה אינה "נעלמת" היא רק משתנה, מתגלה ומתכסה בו זמנית. נבון מרבה להשתמש בצבעי השמן בצורה דלילה ונוזלית ומאפשרת לו לזלוג מטה בחופשיות רבה.
הסדרה המרכזית, כוללת 24 חלקים מרובעים בשלוש שורות. ציור השמן על מצע זכוכית יוצר תחושה קרירה, כמעט מנוגדת לציוריות הרכה והפיוטית של עבודות קטנות אלה. אלו דמיות בשחור לבן, שתווי פניהן וגופן מטושטשים למרות שלרגע ישנה תחושה שחזותם הופכת למוכרת, כמעט ניתנת לזיהוי – מעט בדומה לזיכרון שאינו מצליח להתחדד. נבון מנציחה רגעים בודדים שלרגע נדמים כשוליים בהוויה ובחוויה. בתערוכה "צליל לא מכוון " מניחה נבון את עבודותיה כ"צלילים לא מכוונים", מעשירים ומשמעותיים.
- מתוך: אשר משיח, קורין ספקטור ואורלי רונן, לחנך לפנאי, מכון מופ"ת, רעננה, 2004, עמוד: 28
רז סמירה
