אוצרת: חנה ליפשיץ
טקסט: יניב שפירא
משיכתה של הדר גד לאתרי הציור בעמק חרוד וכמיהתה לבטא את רוחו והווייתו היא מובנת, על רקע הביוגרפיה שלה השזורה בו. סבה וסבתה אריה ואסתר (לבית בודקו) גד עלו לארץ ישראל בתחילת שנות העשרים והיו ממייסדי קיבוץ עין חרוד; אביה היה מבניו הראשונים של הקיבוץ ואף גד עצמה נולדה בו. "כשהייתי בת שנה הורי עזבו את הקיבוץ" היא מספרת, "אך כל השנים שרתה בבית תחושת עקירות וגעגוע לעמק ולקיבוץ". בשש השנים האחרונות מציירת גד בבית הקברות הראשון של עין חרוד, הממוקם בישוב גדעונה שלמרגלות הגלבוע, ובבית הקברות של קיבוץ עין חרוד מאוחד. בה בעת היא מתארת את מראות העמק כפי שהם נפרשים מגבעת קומי שבשיפוליה ממוקם הקיבוץ. ככול שמתבוננים במכלול ציוריה של גד ניכר שהם אינם נדלים לגביה רק כשלעצמם. מהדהדים בהם גם המפעל החלוצי שחוללו חלוצי ההתיישבות השיתופית בעמק והזיכרון ההיסטורי המשותף שנישא איתם ל"ארץ חמדת אבות", בין שהודו בכך ובין שהתנכרו לו. על רקעם של אלה עולים מהם דווקא תחושות של שורשים גדועים, מורשת נעלמת, סיפורים שלא סופרו.
תיאוריות אמנותיות מהשנים האחרונות נוטות לדחות את התפקיד המרכזי שנודע לריאליזם של ציורי הנוף ולהמירו בתכנים אידיאולוגיים שבהם מגולמים יחסי כוח חברתיים. לפי גישות אלה עלינו לתפוס את הנוף כרשת של קודים תרבותיים, יותר מאשר כז'אנר של ציור. גישה אחרת מאבחנת את מסורת ציורהנוף המערבית כתוצר של מסורת עשירה, שנודע בה מקום למיתוסים ולזיכרונות. ציור נוף, באשר הוא, מורכב לטענתו של סימון שאמה משכבות של זיכרוןובזה הנו מהווה פעולה שכלית ורציונלית לפני שהוא משמש כגירוי עבור החושים. "אם החזון של ילד על טבע כבר יכול להיות טעון בזיכרונות, במיתוסיםובמשמעויות", הוא אומר, "על אחת כמה וכמה ההקפדה והמחושלות של המסגרת דרכה העיניים הבוגרות שלנו סוקרות את הנוף".
הריאליזם הנופי של גד כרוך במידה רבה בהתחקות אחר ממדים מעין אלו שמציין שאמה ועל רקעם יש להבינו. יותר מהשאיפה לתיאור שהינו נאמן למראה העין היא עוטפת העמק שלה בקרום דק, ספק מעורפל, ספק מאובק, המקנה לו איכות של זמן שעמד מלכת. לצד הפנורמות הנופיות שלה היאנאחזת בפרטי המקום כמגלמים של זיכרון פרטי וקיבוצי. מתוכם היא יוצאת אל הנוף וממנו שבה אל עולם הטבע המרכיב אותו, אל המיקרוקוסמוס הארצי, המקומי והחשוף. זהו לא נוף אידילי, רומנטי או נשגב ומרכיביו אינם נענים להגדרה המסורתית של 'טבע דומם'. בהכשרתה של גד כציירת היא התנסתה רבות בז'אנר של ציור מעין זה, בתיאור ריאליסטי של חפצים ביתיים דוממים כגון מלחיה, כיסא, כוננית ספרים וכו'. היו אלה עבודות שענו על כל כללי הציור המודע ליכולותיו – דייקנות נפלאה, קומפוזיציה מדויקת, תשומת דעת לנפילת האור והכרות עם גווני הצל. עתה, בהפנותה את מבטה כלפי מטה, אל אדמת המקום ומאפייניה, משוטטות עיניה על פני נשורת עלים, ערימות זרדים, רימון מתפקע מיובש, שורשי פיקוס חשופים ותצורות של אבנים, כמבקשות אחר דבר מה שניתן להיאחז בו. הללו מתגלים כייצוגים של נוף (טבע) דומם ומקנים ל'מקום' קנה מידה אנושי ואישי. הם המזכירים לנו שאצורים בו חיים, שבזמנים רחוקים שהתחוללה בו היסטוריה, שכוננו בו בית, חצר, משפחה. שיש בו כיום בית קברות, מצבות, כתובת.
מרבית העבודות בתערוכתה הנוכחית של גד הן מסדרת 'ארבעה נכנסו לפרדס', אותה החלה לצייר לפני כשנתיים. במסורת היהודית נדרש המושג 'פרדס' כפשט, רמז, דרש וסוד, שמשמעויותיו מעידות על מהלך הדרגתי של לימוד, גילוי וחשיפה. גד מתמודדת עם פרשנויות של תפיסת ה'פרדס' התלמודית וכך מתאפשר לה לפלס נתיבים אל ניצוצות ורמזים ממורשת תרבותנו כמו גם אל רבדים בזיכרון הביוגרפי שלה. זהו הפרדס הנטוע בזיכרונותיה מביקוריה כילדה בעין חרוד ואלו הן חלקות הפרדס הנעלמות מאופק מקום מגוריה הנוכחי – פרדס חנה. במכלול יצירה זה מתלכדים 'העמק של מטה' ו'העמק של מעלה' כשתי ישויות משלימות, הנושאת את זיכרון המקום ועתידותיו, את סיפוריו ושתיקותיו.
