מקבץ העבודות החדש, בגלריה דואק, משכנות שאננים בירושלים, מייצג את תמצית עבודתו של אריה ברקוביץ בשנים האחרונות בשלוש טכניקות: ציור, רישום ופסלי קיר מעץ. זו הפעם הראשונה שברקוביץ מציג עבודות רישום ואת שלוש הטכניקות בהן יוצר יחד.
הנוף כנושא וצורה עומד במרכז העשייה האמנותית בתערוכה. ברבות מהעבודות הנוף האורבאני נמהל בנוף רגשי/אישי (שנובע מזיכרונות ילדות). בעבודות העץ, ברקוביץ מחבר עבר והווה, חלקי ריהוט מעובדים עם חלקי עץ שנזרקו לפח ונשורת נגרים שאיבדה את חשיבותה. החיבורים הא- סימטריים יוצרים דימויים של נוף אורבאני או כפרי הנראה תחילה מוכר אבל רחוק מלהיות מוגדר בזמן ומקום. נופיו הם זיכרון אישי וקולקטיבי של בית, עץ, מקום. "המטען האסוציאטיבי בעבודות של ברקוביץ אינו גלוי לעין: הוא מובלע ונרמז, הן בעבודות התלת- ממד והן באלו שבדו-ממד. גזירי עץ, חלקי רהוט שלא הגיעו לכלל מימוש, מקיימים דיאלוג בין יש ואין, בין מלא וריק, מצפינים בתוכם ייצוגי "בית" – בית שאיננו עוד, או כזה שעדיין לא נוצר- מעין "שארית פליטה" שעשויה להיות לה תקומה חדשה" (1)
הציורים והרישומים מדגישים מצד אחד את הניכור והמתח בין המוכר והנשכח ומצד שני יוצרים סביבה ביתית של חלום ילדות: בית עם ענן, ירח על הגג. הקומפוזיציות בעבודות לא "נוחות", אין שלוה, ישנה תחושה של עננה – כשם התערוכה מעונן חלקית. הרישומים המוצגים לראשונה מהווים מדיום ביטוי נוסף לאמן ומאפשרים הצצה למחשבותיו, רעיונותיו ועוד. רישומי העיפרון, מאוד אווריריים ומינימליסטים, מבוססים על המתח הקיים בין קו לכתם. בעוד הקו אלגנטי ולרוב אלכסוני, מייצר את דימוי הנוף או הבית, הכתם הוא למעשה שרבוט, ילדי ומהיר. השרבוט שנמצא תמיד בחלקו העליון של הדף הופך למעין ענן, גדול וכהה המרחף מעל העיר או הבית או הנוף. תחושת הסכנה, הסערה הגדולה הניצבת מעל לעיר, מזכירה את ציורי הנוף של הזרם הרומנטי במאה ה-18 אשר תיארו את עוצמתם של כוחות הטבע הגדולים של הבריאה, את המאבקים בין כוחות הטבע, את המרחבים האינסופיים אל מול האדם העומד חסר אונים כנגדם.
בעבודותיו, נמנע ברקוביץ מהגעה למופשט, אך, אינו עוסק בפרטים הקטנים אלא בהכללה והפשטה, ללא זמן ומקום ספציפיים. מנופיו נעדרת דמות האדם. הוא אינו יוצא אל הנוף עצמו אלא בונה אותו מזיכרון קולקטיבי, המורכב מפריטים בנאליים ויומיומיים. התחושה הראשונית, כאילו הדימוי המצויר מוכר מעולם היומיום, מתפוגגת בבחינה מקרוב, ולא ברור עוד אם מה שנראה הוא אכן מוכר. כך הופך המוטיב הנופי, הטבע, לדקורציה או סימבוליקה תרבותית, הנע בין מציאות לאשליה, ונותרת רק התחושה האורבנית. אלמנט הבולט בעיקר בציורים שבתערוכה.
המינימליסטיות הצורנית והצבעונית של העבודות מאפשרת לברקוביץ לעסוק בסוגיות בסיסיות באמנות כמו: קו מול כתם, פיסול מול ציור, תלת-ממד מול דו-ממד, צבע מול ריק, מסה מול חלל, חלל בפוזיטיב מול חלל בנגטיב, ופיגורטיבי מול מופשט. הנוף של ברקוביץ הופך לתמונה של עצמים בזמן נתון, לישות שהיא בתהליך מתמיד של התפתחות. זהו נוף במובן הרחב של ההקשרים והמשמעיות.
(1) ורדה גינוסר, אריה ברקוביץ – עיר מקלט, הוצאת חלפי, תל אביב, 2011, עמוד 7
טקסט: רז סמירה
