"לדעת לצחוק זו מנוחה מחברתם של אנשים רציניים." ~ פרנסיס פיקבייה
יאיר גרבוז, מבכירי האמנות הישראלית, מציג תערוכת יחיד בגלריה דואק, משכנות שאננים, ירושלים. התערוכה מורכבת מסדרת ציורים בפורמט קטן אשר צוירו על דיקט. הסדרה בנויה מתמונות שכל אחת מהן מכילה מספר דימויים וכיתוב אחד מרכזי אשר מיקומו משתנה בהתאם לקומפוזיציה בתמונה. הטקסטים הרשומים במכחול גס, בשפה העברית, בכתב ילדי, מהווים מעין סדרת מערכונים קצרצרים של חידודי לשון, פתגמים משתטים ואירוניים ושיבושי לשון שבמבט ראשון נראים ילדיים ומתיילדים.
הציור, וכמוהו הטקסט, נראה פרגמנטרי, מקוטע ותזזיתי, אך עם זאת עשיר ושופע. הציור, שחלקו מזכיר רישום או איור, חלקו ציור גבוה עם משיכות מכחול וכתמי צבע וחלקו מעין סקיצה לתפאורה, מלווה תמיד באירוניה. הדימוי המצויר והטקסט הקצר מנסים להתמודד בהומור והיגיון עם הדרמה של המציאות הקיומית, של ה"כאן ועכשיו".
הציורים יוצרים מצבים קומיים ועגומים המוסווים בהומור עצמי אבסורדי ומלנכולי. הפארודיות, הסאטירות והבדיחות בציורי גרבוז ובמיוחד בסדרה זו, מתייחסות באופן ישיר לתולדות הציור ותולדות הארץ. טלי תמיר, ניסחה זאת: "השפה הגרבוזית ניזונה משני ניבים לשוניים קדומים: אוצר הניב הציוני ואוצר הניב האמנותי-מודרניסטי. שתי הצמרות הלשוניות הללו, שכל אחת צמחה מגזע שונה לחלוטין, שספק אם הצטלבו בעבר, מתמזגות כאן לידי ביטויים אבסורדיים שראשיתם צפרדע וסופם לטאה (או ראשם דג וגופם ציפור, בעקבות מיכל נאמן)"*. גרבוז, בדרכו הייחודית, "מפרק" דימויים חזותיים של קום המדינה, של החינוך הישראלי-ציוני כמו: היהודי הגלותי, החלוץ, החייל, העולה החדש ועוד. הפירוק מתבטא בדרך הציור הקולאז'יסטי המערבב סגנונות אומנותיים, כתיבת קלישאות לשון וביטויים שחוקים שאותם הוא מרענן בדרכו המקורית. הכתיבה/הדיבור הולכים יד ביד עם הציור ולא כנגדו, אלה הן פעולות שלובות. אנחנו קוראים ציור תרתי משמע.
גרבוז יוצר דימויים ומשפטים בציור שהם היפוך סדר המילים, היפוך זכר/נקבה ושיבוש מיקומים במשפט היוצרים במכוון אי הבנה או אי התאמה שנועדו לעורר למחשבה ולנער את הצופה. הוא משתמש בהומור ובהיתול הלשוני על מנת להעביר מסר וביקורת.
גרבוז משתמש במושג "הומור יהודי" המשלב יחד הומור, צחוק וסבל. שני קטבים שהתאחדו יחד כצורך טבעי של העם לנחם את עצמו על חשכת הגלות וסבלו. ולכן הומור עצמי מאפיין מאוד את ההומור היהודי. "צחוק היא הדרך של האנושות להימלט מהסבל." ציין דיפאק צ'ופרה. חוש ההמור של גרבוז מצריך אינטליגנציה ותחכום מהצופה. האירוניות, השנינות, הפארודיות, הסאטירות והבדיחות של ציורי גרבוז משמשות עבורו גם כלי פורקני, משחרר מהאגרסיות של המציאות היומיומית המתוחה בארץ, הן במישור הפוליטי, חברתי, האמנותי והאישי. לדוגמא בביטוי: "הרגתי שבלונה", מתפרש, חייל (גיבור) הרג מחבל פוטנציאלי. היכולת לראות את המציאות גם באור אחר, מצחיק, משעשע, היא יכולת אדירה וכלי רב ערך בהתמודדות עם אותה המציאות.
*טלי תמיר, "דברו גרבוזית, גרבוזית דברו" מתוך "רדימיידעלה", עורכת: נעמי סימן-טוב , הוצאת בית ברל, 2011, ע"מ 216-219
