אוצרת: חנה ליפשיץ
ה-"פוליס", העיר ההלניסטית הקדומה, התהוותה לפי אריסטו בתהליך טבעי. בתחילה היה הבית – יחידת הבסיס, לאחר מכן, נוצר הכפר כשותפות של כמה בתים, ולבסוף התאגדו כמה כפרים לכדי העיר הקדומה היא ה-"פוליס". הפוליס לא הוגדרה כקבוצת מבנים במיקום גיאוגרפי מסוים אלא הייתה בהגדרתה גוף של אזרחים, קהילה פוליטית אוטונומית.
בספרו "העיר", אשר פורסם לראשונה ב- 1921, הגדיר מקס וובר, כלכלן וסוציולוג גרמני, מהי עיר ובמה היא שונה מהכפר ומהסביבה. הוא מגדיר את העיר כמושג סוציולוגי וכהיווצרות קהילה עירונית מאוחדת.
ב-"פוליס" או ב-"עיר" של שלמה סרי, בולט בהיעדרו, במודע, הנוף האנושי. אזרחי העיר, הקהילה החיה הנושמת ומתקיימת בה, אינם מופיעים בעבודותיו. איננו רואים את דיירי הבניינים, את הילדים המשחקים בפינות המשחק המוסיפות כתמי צבע אך נטולות שמחה וצהלה, את העוברים והשבים, את המכוניות, את חיות המחמד. הרגעים המונצחים ומתועדים הנם כמעט תמיד לפני תחילת החיים בעיר הנבנית.
סרי מצלם את שלבי התהוות המארג העירוני הישראלי. המצלמה הופכת בידיו לכלי מחקר, קטלוג ותיעוד. הוא משוטט ברחבי הארץ ומצלם, באופן אובססיבי כמעט, נופים בשלבי היכחדות: חופים, דיונות, טרשים, הרים, חורשות ושדות. אלה נופים מועדים לפורענות מיידית ולא טבעית. מבחינה זו הנוף המצולם הינו חד פעמי ולא יחזור. בניגוד לצילומי הנוף הקלאסיים של מרחבים פתוחים, כגון אלה שבשמורות הטבע האמורים לשרוד ללא הפרעה במשך שנים (כמו לדוגמא צילומי היוסמיטי של אנסל אדמס). העבודות בתערוכה מנציחות את הדרמה והמתח במפגש בין הנוף אשר היה פה במשך שנים ועתיד להיעלם, לבין העיר ההולכת ונבנית.
בצילומי החזיתות של משרדי המכירות, מושפע סרי מזוג הצלמים ברנד והילה בכר, ראשוני הצלמים המודרניסטים של ז'אנר הצילום הטיפולוגי. הזוג בכר, צילמו בגרמניה מאז שנות הששים של המאה הקודמת ובמשך למעלה מארבעים שנה – מגדלי מים, חזיתות בתים, מבני תעשיה ועוד, אשר נשארו כמעין עדות בנוף לתקופה שחלפה מן העולם. המבנים ממוינים ומקוטלגים על פי סוגים וצורות. בניגוד לרוב המבנים בעלי הנוכחות היציבה והמוצקה שתיעדו ה-'בכרים' בשחור לבן, אצל סרי, בין היתר, המבנים המצולמים הם משרדי מכירות ארעיים, מיועדים לפירוק ולהרכבה מחדש, היום פה מחר שם, מעוטרים בשלטי פרסום צבעוניים ושבריריים. מיקומם הגיאוגרפי אינו משמעותי, חשובה השתייכותם להגדרה הממיינת.
בצילומי הפנורמות של שכונות המגורים מושפע סרי בעיקר מצילומיו של תומס סתרות' מתלמידי "אסכולת דיסלדורף" של הזוג בכר. סרי משתמש בטכניקה של חיבור כמה צילומים כדי ליצור רצף שבו נראית תמונה אחת מאוזנת וארוכה, כמראה הנשקף מהעין האנושית ואף יותר, ולא תמונה הממוקדת על אזור מסוים. הוא עושה שימוש בטכניקה זו כדי להביא בפני הצופה נוף פתוח ורחב ידיים, המשולב בהתערבות אורבנית במהלך התהוותה.
בפנורמה אשר צולמה ליד מנזר מר אליאס לכיוון מזרח והמראה את שכונת הר חומה, נוצרת, למרות הבנייה המודרנית, אווירת אמנות אוריינטליסטית מהמאה ה- 19. הפנורמה מתכתבת עם ציורי השמן של עולי הרגל הבריטיים לארץ הקודש כגון: אדוארד ליר, "ירושלים מהר הזיתים", 1858-59, ו"בית לחם" (המוצגים במוזיאון ישראל בירושלים), תומס אלום, הנרי וורן ואחרים, עם הרישומים של דיוויד רוברטס, ועם צילומיו של הצלם הצרפתי פליקס בונפיס.
קבוצת גושי הבטון של חברת רדימיקס, המרוכזת בחוף אשדוד, יוצרת מעין מיצב "רדי מייד". האובייקט הינו חפץ יומיומי מנותק מן הקונטקסט המקורי שלו. מושא הצילום עובר טרנספורמציה מקיומו הראשון ומביע רעיון שכלתני, ביקורתי. הוא כואב את פציעת החוף החולי כשברקע קו הים הכחול מוסתר ברובו על ידי הבטון.
עבודותיו של שלמה סרי, שצולמו במשולש שלאורך רצועת החוף בין אשדוד לנתניה ועד לירושלים ומעלה אדומים, מעוררות מחשבה ודיון אודות שאלת קיומו של המרחב הנופי הטבעי מול תהליך האורבניזציה המואץ, תוך קריצה, הומור עוקצני והערה פוליטית חבויה או גלויה.
